הסכמה מדעת: מה החוק דורש שתגיד, ומתי בכתב

יש הבדל בין שני דברים שנשמעים דומים: לתת טיפול טוב, ולקבל הסכמה מדעת לטיפול. הראשון הוא שאלה קלינית. השני הוא חובה משפטית עם רשימת מרכיבים מוגדרת, והוא נבדק בדיעבד לפי מה שמתועד ולא לפי מה שנאמר בחדר.

חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 קובע בסעיף 13 שלא יינתן טיפול רפואי אלא אם המטופל נתן לכך הסכמה מדעת, ושכדי לקבל הסכמה כזו חייב המטפל למסור את המידע הרפואי הדרוש למטופל כדי להחליט.

מה בדיוק צריך למסור

סעיף 13(ב) מונה את המרכיבים. זו לא רשימה כללית, אלא רשימה סגורה שאפשר לעבור עליה כמו על צ'ק ליסט:

• האבחנה והפרוגנוזה של מצבו הרפואי
• תיאור המהות, ההליך, המטרה והתועלת הצפויה של הטיפול המוצע
• הסיכונים, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות
• חלופות לטיפול המוצע, והסיכונים שבאי קבלת טיפול כלל
• האם הטיפול הוא בעל אופי חדשני או ניסיוני

באיזו צורה ההסכמה ניתנת

סעיף 14 קובע שההסכמה יכולה להינתן בעל פה, בכתב, או בדרך של התנהגות. אבל סעיף 14(ב) דורש הסכמה בכתב לטיפולים המנויים בתוספת הראשונה לחוק, ובהם ניתוחים, צנתורים, דיאליזה, טיפול בקרינה מייננת, הפריה חוץ גופית וכימותרפיה.

במצב חירום רפואי, הסכמה לטיפול מהתוספת הראשונה יכולה להינתן בעל פה, ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.

ההשלכה למרפאה פרטית

אם המרפאה מבצעת הליך שנמצא בתוספת הראשונה, טופס הסכמה חתום הוא לא נוהג טוב אלא דרישת חוק. ואם ההליך לא נמצא שם, ההסכמה עדיין חייבת להתקיים, פשוט לא בהכרח בכתב. ההבדל הוא שכשאין מסמך, אין גם ראיה.

מתי אפשר לטפל בלי הסכמה

סעיף 15 מגדיר חריגים צרים: כשהמטופל אינו מסוגל לתת הסכמה ולא ידוע על סירוב מצדו, כשקיימת סכנה חמורה וועדת האתיקה אישרה לאחר ששמעה את המטופל, וכשמדובר במצב חירום רפואי המחייב טיפול דחוף.

אלה חריגים שנועדו למצבי חירום ולבתי חולים. במרפאה פרטית אלקטיבית הם כמעט לא רלוונטיים, וההסתמכות עליהם היא כמעט תמיד טעות.

הטופס הוא ראיה, לא הגנה

זו הנקודה שהכי הרבה רופאים מפספסים. טופס חתום מוכיח שנחתם טופס. הוא לא מוכיח שהמידע נמסר והובן. טופס גנרי שהמזכירה נותנת בחדר ההמתנה, שכתוב בשפה משפטית, ושהמטופל חותם עליו בלי לקרוא, נוטה להיות ראיה חלשה כשהוא נבדק בדיעבד.

מה שמחזק את התיעוד:

1. רישום קצר ברשומה, במילים שלך, על מה הוסבר ומה המטופל שאל. שתי שורות ספציפיות שוות יותר מעמוד תבניתי.
2. תיעוד מפורש של החלופות שהוצגו ושל מה שנאמר על אי טיפול.
3. פער זמן בין ההסבר לחתימה בהליכים אלקטיביים. חתימה שנייה לפני הכניסה לחדר נראית אחרת מחתימה שנעשתה בייעוץ קודם.
4. תיעוד של שאלות שנשאלו ונענו. זו הראיה החזקה ביותר לכך שהתקיימה שיחה ולא טקס.

זכות המטופל לדעת מי מטפל בו

סעיף 6(א) מקנה למטופל זכות למידע בדבר זהותו ותפקידו של כל אדם שמטפל בו. במרפאה שמעסיקה כמה מטפלים, או שמשתמשת בשירותי מתמחים או אחיות, זו דרישה שמתורגמת לתגי שם ולהצגה עצמית, ולא רק לנייר.